"אנו חיים היום בתקופת מעבר – עידן דמדומים, שבו מוסכמות ומבנים ארוכי שנים כבר אינם מתאימים כבעבר, וגדל הצורך בבניית מערכות מעודכנות המותאמות לרוח הזמן". כך כותבים עוז ותמר אלמוג בספרים דור ה-Y בישראל. עוד הם כותבים כי "גופים וארגונים ציבוריים ופרטיים מגששים דרכם לעתיד, בודקים אפשרויות, מתנסים, טועים ומתקנים "תוך כדי תנועה". רבים ממקבלי ההחלטות ברמה האסטרטגית מעצבים מדיניות המושתתת על אקסיומות חברתיות שאחיזתן רופפת. הם אינם מודעים מספיק לעובדה שבשנים האחרונות צמח דור צעיר שיש לו שפה תרבותית אחרת, קודים אחרים של התנהגות ושאיפות חדשות, המושפעות מסביבת הגידול שלו. מחאת האוהלים בקיץ 2011, שהונהגה על ידי צעירים מרירים, המחישה את פער הדורות ההולך וגדל ואת הבעיות ההולכות ומעמיקות, כתוצאה ממבנה חברתי מיושן שאינו עונה על הצרכים המשתנים. זו תקופה שבה נדרש "בדק בית" אמיץ ומעמיק, שהתשתית שלו היא היכרות עם מאפייני הדור הצעיר וצרכיו". עוז ותמר אלמוג כותבים בספרם על דור ה-Y, התעניינתי במיוחד בפרק "העבודה היא חייכם- אבל לא חיינו", בפרק מוצגים ההבדלים בין דור ה-X לדור ה-Y בתחום התעסוקתי, כמו כן נכתב שם על מאפייני דור ה-Y המובילים להתנהגויות מסוימות בתחום. נאמרו עלינו, דור ה-Y, הרבה דברים בפרק זה, אם העובד הישן היה צייתן מטבעו, הן משום שחונך להיות אסיר תודה על האפשרות שניתנה לו לפרנס את עצמו ואת משפחתו והן משום שבעבר רווחה נטייה כללית לציית לבעלי סמכות ולמוסכמות חברתיות. דור ה-Y גדל באווירה אנטי סמכותית ואנטי צייתנית. עוד אמרו כי הנטייה להקל עלינו בבית ובבית הספר מגיל צעיר, להיות סלחן כלפינו ולא לתבוע, יצרה מכשול בתחום התעסוקה שמהווה מקור למתח מתמיד בינינו לבין מעסיקיהם - היעדר פרפקציוניזם (מגישים תוצר סופי שהוא לא מאה אחוז). נכתב כי אנו נוטים לספק עבודה לא מוקפדת, לא מושלמת ועם תפרים רבים ("מחופפת"). כמו כן, נאמר כי אנו לא מורגלים לעבוד מגיל צעיר, הורינו ומורינו לא תבעו מאיתנו עבודה קשה או עבודה בכלל, והנטייה להקל ולוותר לנו על כל צעד ושעל מביאה אותנו לעולם התעסוקה לא מוכנים. בציטוט של אחד מהמעסיקים נאמר כי: "הדור הזה לא היה מצליח לבנות מדינה. המוטיב הראשי זה מה שכיף לי עכשיו. לא צריך לתכנן ולהתאמץ. הכול לטווח הקצר בחוסר מחשבה וחוסר התחשבות נוראיים".

בשורה התחתונה נאמר כי אנחנו דור שמקדש את תרבות הפנאי, דור מפונק שחשיבתנו היא אינה לטווח ארוך, אלא לספק סיפוקים מיידיים. הדברים שנכתבו הכעיסו אותי מאוד, ייתכן וזה כך כיוון שמעורבות פה אמוציות ונקודת המבט שלי ובכל זאת אכתוב: אני מכירה דור אחר, דור ששואף, שיוזם, שרוצה להגיע הכי רחוק שאפשר. דור שעובד ללא הפסקה כיוון שאיך אפשר לחיות ביוקר מחיה שכזה?! למי שאין הורים שיכולים לעזור לו קשה לשרוד פה..אז הוא עובד מסביב לשעון..לעיתים בשתי עבודות! (גם אם זה אומר לסיים למלצר בשתיים בלילה ולקום בבוקר לעבודה השנייה שוב). ונכון, לעיתים, לאחר כל העומס המחשבתי שיש אנחנו רואים לנכון לצאת ולשתות בירה או לשבת לאכול במסעדה, כי בסופו של דבר אנו מבינים שאנו חיים רק פעם אחת! ובואו נהנה מזה. שלא תבינו לא נכון, אני ועוד רבים כמוני מרגישים וחיים את הרדיפה האינסופית אחר החיים, אחר הדירה. המחאה והזעקה, שהעבירו עליה ביקורת בספר, היא החרכית. כשאנחנו יודעי שהכסף שלנו נמצא במקום אחר,  שקיים ניצול תעסוקתי שהמשכורות הנמוכות הנהוגות היום במשק, יסודן בתרבות חמדנית ומנצלת של המעסיקים. ואנו נאלצים לעבוד יותר שעות עבור פחות כסף, שבמקרים רבים אינו מספיק לקיום הוגן. שתנאים בסיסיים, שהורינו קיבלו  בנדיבות, ובכלל זה תנאי פנסיה, הבראה, הכרה בתארים, שעות נוספות, הוצאות רכב, בוטלו או צומצמו בשנים האחרונות אז ברור שנצא בהפגנות ונמחה. ניתן לומר המון דברים על דור  הY שאנחנו דור נהנתן, לא חסכן, ובכל זאת אני מכירה דור אחר, דור טכנולוגי שהמדיה היא עבורו פלטפורמה, דור חרוץ ששואף קדימה, דור שמנסה להיות  סטודנט וגם עצמאי, דור שלא רוצה לחיות אצל ההורים עד גיל 30. כן,  דור שאוהב לטוס ולשתות בירה, ועם זאת,להיות ביקורתי, לחשוב מחוץ לקופסא, לחשוב על הפיתוח הבא, דור שעושה מילואים ונותן למדינה. דור שנלחם על זכויותיו ועל מעמד האישה.  אנו לא רוצים לחיות במציאות של "ככה זה", אלא לדרוש את שמגיע לנו. נכון, אנו דור שהחוסן הנפשי שלו נמוך יותר, אנו מרשים לעצמנו להישבר, ללכת לטיפולים פסיכולוגיים, אבל בסופו של דבר אלו מטענים שלא יתפרצו על ילדינו בהמשך. אנו דור שחי בתרבות של שפע, שפע של עבודות, שפע של הצעות, לעיתים הדברים מבלבלים, אבל בסופו של דבר אנו יודעים מה אנחנו רוצים; אנו לא מוכנים "למכור את עצמנו" בכול מחיר, אנו רוצים להנות מהעבודה שלנו, מהחיים ולחיות בכבוד.